אנשים שצריכים לעשות חשבון נפש

ספורט מוטורי הוא אולי העסק הכי מסוכן מבין ענפי המיינסטרים, אבל גם בתוכו יש מרתיעים יותר ופחות. בזמן שנהגי המכוניות זוכים לשלדה מגוננת, לאלה שרוכבים על שני גלגלים אין כמעט דבר מלבד מה שנמצא על גופם – וקצת אמון הדדי. רומנו פנאטי האיטלקי הפר אותו החודש. במירוץ בסבב מוטו2 במיזאנו, בעת מאבק על מיקום עם סטפנו מאנצי, הוא שלח את ידו – ומשך בבלם היד של יריבו. כאילו לא מספיק קשה ומסוכן לשלוט באופנוע במהירות 220 קמ"ש, הוסיף עוד גורם למשוואה – היד הנעלמה, שרק במקרה לא גרמה לתאונה. "הדם עלה לי לראש", הצטדק פנאטי, שנזרק מהמירוץ וגם מקבוצתו, ופרש כשהבין שאף אחד כבר לא ייגע בו. בגיל 22, יהיה לו הרבה זמן לחשוב על מה שעשה.

חלק של אוזן אנושית מונח בזירה, מנותק מבעליו. ראיה מדממת לרגע בו מתאגרף אחד כאילו הצדיק את המתעבים את הענף כשהוציא אותו מתחום הספורט הממוסד, המוגדר, בעל החוקים, אל עולם פרוע וחייתי. בו לא מספיק לחבוט ביריב הכי חזק שאפשר, אלא גם צריך להצמיד את הפה לצדי פניו של היריב ולנשוך הכי חזק שאפשר. מייק טייסון נכנס לזירה מול איוונדר הוליפילד ב-1997 כמתאגרף בעייתי, בלשון המעטה. הוא יצא ממנו עם דם על השיניים. דמו של הוליפילד, ודמו של האיגרוף.

קודם כל, להפרכת המיתוס הרווח מאז האירוע: רוי קין לא גמר לאלף אינגה האלאנד את הקריירה. ייתכן שהיה שמח לעשות זאת, אבל הברך שאילצה את הנורווגי לפרוש אינה הברך בה פגע האירי. זה כנראה הדבר היחידי שאפשר לומר בעניין הזה לזכותו של קין, שאגר טינה כלפי האלאנד במשך כמעט ארבע שנים פשוט כי הנורווגי צעק עליו שהוא מתחזה בעת שהאירי היה שרוע על הקרקע ב-1997 עם – לא שמישהו ידע זאת עדיין – קרע ברצועה הצולבת. פגיעות קטנות כתגובה הן דבר שגרתי בכדורגל, אך קין מעולם לא היה אחד שמסתפק בקטן. "הכדור היה שם (אני חושב)", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, ששוכתבה מאז, על תגובתו – שלקחה את הממד הנקמני הידוע של הכדורגל והכניסה לו ברוטליות בלתי מוכרת. הדרבי של מנצ'סטר? כדורגל? באותם רגעים, אלו היו הדברים האחרונים שעניינו אותו.

כל מה שאפשר לבקש מספורטאי הוא לעשות את המיטב שהוא מסוגל לו. להתרכז במה שהוא עושה, להתכונן כראוי, להשקיע כל מה שיש לו. בכל פעם שהכדורגל הישראלי צובר אכזבה נוספת, צצים הטוענים כי הכדורגלן הישראלי לא באמת עושה זאת, לא באמת מתרכז, לא באמת נותן כל מה שיש לו - למרות שאינם יודעים מה קורה מאחורי הקלעים. אך לפחות פעם אחת, כולם גילו מה קורה שם. מה עניין כמה כדורגלנים בנבחרת ישראל, יממה לפני משחק על מקום ביורו 2000. השמות מעולם לא פורסמו רשמית, אך הפרשה עשתה את שלה. מי שמחפש את הסיבות לעניין הפוחת של הקהל בנבחרת, יכול למצוא את מקורותיו בשלהי 1999. אם היא לא היתה חשובה מספיק לשחקנים כדי להתאפק, למה שתהיה כזו עבור הקהל?

בענף כל כך ג'נטלמני, מדוקדק, שאינו חורג מהקווים, יש משהו נחמד בלראות טניסאי או טניסאית יוצאים לרגע מהכלים, מפגינים רגש אמיתי – כזה שחורג משמחת המנצחים ותוגת המפסידים. אבל אין משהו נחמד בטניסאי או טניסאית שיוצאים מהכלים ולא מסוגלים לחזור אליהם, מטילים אימה בקוונים, אומרים לשופטת כי היא "לא מושכת מבפנים", קוראים לשופט אחר "גנב" פשוט כי פסק נגדם בהתאם לחוקים – ואחר כך עוד טוענים בצדקנות כי מדובר באפליה מגדרית. היופי שהכניסה סרינה וויליאמס אל משחק הטניס גדול בהרבה מכל דבר אחר, אבל בדברי הימים היא תיזכר גם כמי ששילבה בו כיעור.

כל ספורטאי קבוצתי שבינה בראשו ואוהדים ביציעיו, יודע לומר שהוא משחק קודם כל "למענם". כן, בטח. אין ספק שאותן דמויות רקע אלמוניות קודמות למאווייו, למשפחתו, לחשבון הבנק שלו. מעט סיטואציות חשפו את האמת כמו המשחק השלישי בגמר המזרח ב-1994 בין שיקגו לניו יורק, אחרי פרישתו של מייקל ג'ורדן. במהלך האחרון תיכנן המאמן פיל ג'קסון תרגיל שיועד להסתיים בזריקה של טוני קוקוץ'. 18,676 האוהדים בשיקגו לא עניינו אז את סקוטי פיפן, שהחליט כי אם הוא לא זורק – הוא לא משחק. קוקוץ' קלע; פיפן הותיר רושם בלתי נשכח בנוגע למי ומה באמת מעניינים אותו.

צריך להיות תמים כדי לטעון כי פוליטיקה וספורט אינם מתערבבים. בדומה לאהבה ונישואין, הם הולכים יחד כמו סוס ומרכבה. ההיסטוריה כבר ראתה זאת שוב ושוב, לרבות מדינות שמחרימות אירוע כמו המשחקים האולימפיים, שרי ספורט שמעבירים משחק ידידות לעיר הבירה, וספורטאים שמסרבים – או שמחליטים בשבילם שיסרבו - להתמודד נגד אחרים. אבל כאשר מתחיל המשחק, הקרב, התחרות, מסכימים המעורבים לקבל את עצמם את חוקי ומנהגי המקום. כשאיסלאם א-שהאבי המצרי סירב ללחוץ את ידו של אורי ששון בתום הקרב ביניהם במשחקי ריו, הוא הראה שאפילו כבוד הדדי בין ספורטאים שבזה הרגע התמודדו זה נגד זה איננו דבר מקודש. לא יותר מפוליטיקה. ואז מה נשאר לנו מלבד המונחים האבסולוטיים של ניצחון והפסד, בתחום שאמור להיות גדול יותר מהם?

כדורגלן שעולה למגרש יודע, פחות או יותר, מה מצפה לו. התיקולים, המאבקים הפיזיים, הדחיפות, ה"קטנות" שחוטפים בדיוק כשהשופט לא מבחין. חבלות וסימנים כחולים הם תוצאות שגרתיות. סימני שיניים? ובכן, פחות. אולי היה קל יותר לקבל זאת אילו דובר בשחקן הגנה מוגבל, כזה שלא בוחל באמצעים כדי לעצור שחקני התקפה – כי אין לו אמצעים. כשזה שחקן התקפה מבריק שנושך יריבים לפחות שלוש פעמים במשך שנים – בליגה ההולנדית, בליגה האנגלית, בגביע העולם – השאלה היא אולי לא מה קרה לבחור, אלא מה קרה לכדורגל שגרם לבחור לחשוב שהאקט הזה מתקשר בצורה כלשהי אל המשחק. 

הוא מעולם לא הסתיר את מה שמניע אותו. בכינוי בו הוא מנפנף, "כסף"; בשטרות הירוקים שמוצגים לראווה בחשבונות שלו ברשתות החברתיות. הכסף מסובב את העולם, ומסובב את ראשו של מייוות'ר – שמסובב את כולם על האצבע הקטנה כדי להרוויח עוד ממנו. אז הקרב המצופה כל כך נגד מאני פאקיאו מתקיים סוף סוף, אבל רק כששניהם כבר אחרי השיא; ובמקום לנפנף מעליו את קונור מגרגור והשטויות שלו, הוא נכנס לזירה מול לוחם ה-UFC לקרב חסר ערך ספורטיבי ומלא ערך כלכלי; ועכשיו הוא מדבר על עוד מפגש עם פאקיאו. אחד בן 39, האחר 41. פלויד, היית ספורטאי גדול, עכשיו תוציא את היד מהכיס שלנו.

תמימים לא היינו. ידענו – או לפחות חשבנו שאנחנו יודעים – מה קורה באחוזים הבודדים של אירוע הספורט בהם איננו יכולים לחזות ושאותם איננו יכולים לשמוע. באינטראקציה בין הספורטאים, בטראש-טוק שהתרגום לעברית איננו עושה עמו צדק, ואולי דווקא כן. כי זבל זה זבל. והדברים שיצאו מפיו של גיא פניני לעבר יהונתן שולדבראנד, ונקלטו בעדשת המצלמה, היו המיץ של הזבל. כאילו – אם אנחנו כבר מקבלים את מוסד הטראש-טוק - לא מספיקות הקנטות, כאילו אי אפשר לנסות להיכנס לראש של יריב עם דברים קצת פחות מזעזעים מ"נאצי" ואיחולי סרטן בראש לאבא. באותה עת קיבלנו הצצה לתוך שכבה נסתרת של הספורט, ולא הבנו מה עובר לספורטאי בראש בעת משחק, ואיך הראש הזה לא עוצר את הדברים לפני שהם יוצאים מפיו.

אמרה מפורסמת באנגלית טוענת כי If you can't beat them, join them. הארדינג ושותפיה עדכנו אותה מעט: If you can't beat them, beat them up. אם לא היתה מסוגלת להכריע את ננסי קריגן על הקרח, תכריע אותה בכך שתשלח מישהו שינסה לרסק את ברכה במוט. הסיפור הלוהט של משחקי החורף ב-1994 היה חציית גבול שכמותה לא נראתה מאז, וטוב שכך. כי אחרי פגיעה ביריב, מה בעצם נשאר מלבד פשוט להרוג אותו.

קרמיט וושינגטון נידון השנה לשש שנות מאסר בכלא פדרלי אחרי שהורשע במרמה. התובע במיזורי קבע כי "ניצל לרעה את תהילתו ומעמדו כדי לקדם הונאה שבמסגרתה גייס מאות אלפי דולרים אותם הסיט להוצאות אישיות על חופשות בזבזניות, מסעות קניות ואפילו ניתוח פלסטי לחברתו". לא ברור על איזו תהילה בדיוק דיבר התובע, שכן מהעשור שלו כשחקן NBA זוכרים קודם כל אירוע אחד ב-1977 והשלכותיו. הקטטה שפרצה במשחק בין הלייקרס ליוסטון הסתיימה בכך שוושינגטון, שחקן לוס אנג'לס, חבט ביריבו רודי טומג'נוביץ' - וריסק את פרצופו באחד מפציעות הספורט המחרידות אי פעם. סדק בגולגולת, לסת שבורה, אף שבורה ודליפה של נוזל מוח-שדרתי – לתוך פיו של הנפגע, למרבה החרדה. טומג'אנוביץ' נותח, קרמיט הושעה ל-60 ימים. מסתבר שלא למד את הלקח משליחת ידיים למקומות הלא נכונים.

רובן ראיוס ודאי לא ידע איזה נזק הוא עומד לגרום לרפי דהן. שהוא עומד לשבור את רגלו, ולסיים את הקריירה שלו. אילו היה חושב על כך, אילו היה מהרהר בדבר, ודאי לא היה נכנס בו כך, במהירות אדירה, עם שתי רגליים מושטות קדימה. כדורגל, כמובן, לא תמיד עובד כך. בלהט המשחק אין זמן לחשוב, אין זמן להרהר, רק לעשות את מה שהאינסטינקט והניסיון אומרים לך לעשות. אבל למה, למה, האינסטינקט והניסיון אמרו לראיוס שדבר כזה הגיוני במגרש הכדורגל?

כיום, כאשר מרצדס שולטת בפורמולה 1, קל לשכוח שאת צעדיה הראשונים חזרה בסבב היא עשתה כשמיכאל שומאכר המתקמבק מאחורי ההגה של מכוניתה. כיום, כאשר שומאכר מוסתר בביתו על ידי המשפחה במצב לא ברור, כמעט חמש שנים אחרי שנפגע קשות בראשו בתאונת סקי, קל לשכוח כי פעם דובר באדם שלא בחל בדבר כדי לנצח במירוצים ובאליפויות עולם – גם אם היה צריך לשם כך להוריד מכוניות של יריבים מהמסלול. שומאכר כנראה כבר לא מסוגל לספר על כך; דיימון היל וז'אק וילנב – האחד איבד בשל כך אליפות ב-1994, השני בכל זאת זכה בה ב-1997 – יכולים לספר. על נהג גדול, שלפרקים היה ספורטאי קטן.

יש הרואים בגמר 100 מטר במשחקי סיאול (ראו סרטון) קו פרשת המים בחומרים האסורים. הרגע בו מי שעדיין לא קלט את גודל הבעיה, נזקק רק ל-9.79 שניות כדי להבין אותה סוף סוף. כי חומרים אסורים היו גם לפני כן, והיו אחרי כן, ובוודאי עדיין נפוצים היום. כי כשהדלת נסגרת, הרמאים נכנסים מהחלון. וכשהחלון נטרק, הם עושים חור בקיר במעבדה סוצ'י כדי להחליף דגימות שנלקחו מהספורטאים הרוסים בחדשות ונקיות. כן, אנחנו יודעים, הספורט כבר מזמן איננו אמצעי לחיפוש קצה גבול היכולת האנושית. הבעיה שלעתים נדמה שהוא הלך לחלוטין לצד האחר, והפך אמצעי לחיפוש קצה גבול היכולת האנושית להונות. את היריבים, את המאמנים, את המנהלים, את נותני החסות, ואותנו.